בשנת 480 לצאת בני ישראל מארץ מצרים, בנה שלמה המלך את בית המקדש הראשון. שבע שנים נמשכה בנית המקדש, ובכל השנים הללו לא חלה אף אחד מעבדי שלמה הבונים את הבית. לא נשברו כלי המלאכה, וגם לא אבד שום דבר.

כשנשלמה כל המלאכה, והבית עמד על תלו, כינס שלמה את כל העם לבית המקדש בירח האיתנים – הוא חדש תשרי, לחגוג יחד ברב עם את שמחת חנכת הבית. ברגע נשגב וחגיגי זה, קם שלמה המלך, ובהתרגשות רבה ברך את כל קהל ישראל: "יהי ה' אלהנו עמנו כאשר היה עם אבותינו... למען דעת כל עמי הארץ כי ה' הוא האלהים".

לאחר חנכת בית־המקדש, נראה ה' אל שלמה המלך בחלום ואמר לו: "שמעתי את תפלתך ואת תחנתך... ואתה אם תלך לפני... בתם לבב ובישר... והקימותי את כסא ממלכתך על ישראל לעולם"... אך אם אתם ובניכם לא תשמרו מצוותי וחוקותי לעבד אלהים אחרים, כי אז: "והכרתי את ישראל מעל פני האדמה", וגם הבית הזה יחרב ו"כל עבר עליו ישם ושרק" וישאלו: "על מה עשה ה' ככה לארץ הזאת" ולבית הזה.

ואמנם, בתקופת שלמה, כשהעם שמר בקפידה על מצוות ה' – זכה ישראל לתקופת זהר של שלוה והשקט, מלכות שלמה נכונה בידו, והעם ישב "איש תחת גפנו ותחת תאנתו".

אך בני ישראל סרו מדרך ה' והלכו אחרי האלילים, וכבר בימי רחבעם בנו של שלמה נקרעה המלוכה מבית דוד. עשרה שבטים משבטי ישראל המליכו עליהם את ירבעם בן נבט והקימו את מלכות ישראל, שמרכזה היה בשומרון. לעמתם, שבטי יהודה ובנימין קבלו עליהם למלך את רחבעם בן שלמה, תחת מלכות יהודה, שמרכזה היה בירושלים.

מאז היתה המלוכה בישראל מחלקת לשתי ממלכות, והיתה ביניהן יריבות קשה, שהגיעה לעתים עד למלחמת אחים.

למרבה הצרה המשיכו לחטוא גם בני יהודה וגם בני עשרת השבטים. הם עבדו לאלילים, הקימו במות ומזבחות על כל גבעה ותחת כל עץ רענן, והלכו בדרכי הגויים. אבל ה' לא העניש אותם מייד.. במשך כמאה שנה שלח את נביאיו, והם הוכיחו את העם ונסו להחזירו בתשובה, אך בלא הועיל. הם לא שבו מדרכם, אלא המשיכו לעשות ככל תועבות הגויים.

בעיקר הרבו לחטוא בני מלכות ישראל, עד שנתמלאה סאתם. אז שלח ה' את שלמנאסר מלך אשור אל שומרון, והוא הגלה את עשרת השבטים ואת מלכם הושע בן אלה אל ארץ אשור, ועד היום הזה אין איש יודע את מקומם המדויק.

בארץ ישראל נשארו רק בני שבט יהודה. באותה תקופה מלך חזקיהו מלך יהודה, אשר עשה הישר בעיני ה', ככל אשר עשה דוד המלך. הוא חיזק והעמיק את לימוד התורה בעם ואת קיום המצוות. הוא אף הסיר את הבמות ושבר את המצבות אשר העם עבדו להם. כך החזיר חזקיהו את דורו בתשובה.

אך עם מותו של חזקיהו, עת עלה למלוכה מנשה בנו, חזר שוב העם לסורו. בעקר הגדיל מנשה לעשות הרע בעיני ה'. הוא שוב בנה את הבמות והמזבחות לבעל ולאשרה. ובתוך חצרות בית ה' בנה מזבחות לכל צבא השמים. את פסל האשרה שם בתוך בית המקדש, וגם חידש את עבודת המולך. בימיו נשפך גם דם רב של אנשים נקיים וחפים מפשע.

תועבותיו של מנשה הגדישו את הסאה גם בממלכת יהודה. אז שלח ה' את הנביאים נחום וחבקוק, והם ניבאו את אחריתה של ירושלים ומלכות יהודה: "כה אמר ה' אלקי ישראל, הנני מביא רעה על ירושלים ויהודה... ונטיתי על ירושלים את קו שמרון... ומחיתי את ירושלים כאשר ימחה את הצלחת... ונטיתי את שארית נחלתי. ונתתים ביד אויביהם".

בנבואה קשה זו, הזהירו הנביאים את העם, אך בלא הועיל. גם בנו של מנשה, "אמון", הלך בדרכי אביו, ועמו חטא כל העם.

אמנם לאחר מות אמון, עלה יאשיהו למלוך ביהודה, והוא עשה הישר בעיני ה', ואף ביער ונתץ את כל המצבות והאשרות.

אך באותה שעה כבר נגזרה הגזרה, ולא שב ה' מחרון אפו הגדול, אשר חרה אפו ביהודה, על כל הכעסים אשר הכעיסו מנשה בתעבותיו.

אך ליאשיהו אמר ה': "יען רך לבבך, ותכנע מפני ה'... ונאספת אל קברתיך בשלום... ולא תראינה עיניך בכל הרעה"...

ואמנם, כל עוד חי יאשיהו, לא החלה הפרענות, ובזכות צדקתו ישבה יהודה לבטח ובית המקדש עדין עמד על מכונו. ורק עם מותו של יאשיהו החלו להופיע הסימנים הראשונים לחרבן יהודה וירושלים.

לאחר מות יאשיהו, שהיה המלך הצדיק האחרון במלכי בית יהודה, עלה על כסאו יהואחז בנו. אך הוא, כמלכי יהודה הקודמים, עשה הרע בעיני ה' ועבד גם הוא לאלילים. בימיו עלה פרעה מלך מצרים לרבלה, ושם אסר את יהואחז ולקח אותו למצרים. במקומו מינה את אליקים בן יאשיהו למלך ביהודה, והסב את שמו מאליקים ליהויקים.

המלך יהויקים עשה גם הוא הרע בעיני ה', וחטא בכל החטאים של מנשה, אמון ויהואחז. אז שלח ה' את ירמיהו הנביא, בראשית ממלכת יהויקים, להזהיר את יהויקים, ולהתרות בו על חטאיו. ירמיהו פחד לבוא אליו, שכן היה יהויקים ידוע בגאותו ובאכזריותו, וחשש ירימיהו שמא ימיתהו המלך. אך הקב"ה הבטיח לירמיהו, שלא יאנה לו רע:

"לך אל יהויקים", אמר ה', ואני אהיה אתך ושמרתיך בכל אשר תלך.

בא ירמיהו הנביא אל יהויקים, ואמר לו דברי נבואה קשים: "כה אמר ה' הנני מביא אל יהודה, ואל כל יושבי ירושלים את כל הרעה אשר דברתי עליהם".

כששמע המלך יהויקים את דברי ירמיהו פרץ בצחוק גדול, וקרא בלגלוג אל ירמיהו ואל כל העם הנוכחים בחצר המלך:

"מה יוכל לעשות ה' בנו? האם יקח מאתנו את שמשו הזורחת לנו יום יום? ואם יקח, מה בכך? הרי יש לנו אוצרות זהב רבים. יאיר לנו הזהב את החשך".

"אך הכסף והזהב גם הם שיכים לה'" - העירו למלך שרים אחדים, "הרי נאמר: לי הכסף ולי הזהב, נאום ה'".

"לא כן", קרא יהויקים בלעג, "הכסף והזהב כבר נתנו לנו, כי רק השמים לה', והארץ ומלואה כבר נתן לבני אדם".

"אך ראה נא, המלך, צרה קרובה", קרא ירמיהו במר נפשו, "עתיד מלך בבל לבוא לירושלים ולכבוש אותה".

"לא יוכל לעשות כן", צחק יהויקים, "חומות העיר חזקות ובצורות".

"אך הוא יפיל אותן", זעק ירמיהו.

"אם כך, נבנה חומת ברזל מסביב לירושלים", צעק יהויקים בכעס גובר והולך. "וגם נחפור תעלה מסביב לחומה, ונמלא אותה מים: ואם גם זה לא יועיל, נוסיף חומה שלישית, חומת אש. ובראות האויב כל זאת, יעזוב בחרפה לארצו".

"ועתה, ירמיהו, כלך לך מפה מיד, בטרם אכלה בך את זעמי. לך מיד, ולא, מרה תהיה אחריתך".

כך צעק יהויקים בחמת זעם, וגרש את ירמיהו מעל פניו.

אך ירמיהו המשיך להנבא על ירושלים, על אפו ועל חמתו של יהויקים. אז צוה יהויקים, בשנה הרביעית למלכותו, לאסור את ירמיהו בבית הכלא. כך, קיוה, שיפסיק ירמיהו להתנבא נבואות שאינן לרוחו.

ישב ירמיהו בבית הכלא, וברוך בן נריה תלמידו היה יושב לידו מחוץ לסורגי הברזל, ולומד אתו תורה.

והנה היה שוב דבר ה' אל ירמיהו בבית כלאו, וכה אמר לו: "קח לך מגלת ספר, וכתבת אליה את כל הדברים, אשר דברתי אליך על ישראל ועל יהודה... מימי יאשיהו ועד היום הזה; אולי ישמעו בית יהודה... למען ישובו איש מדרכו הרעה..."

אז קרא ירמיהו לברוך בן נריה, ואמר לו מלה במלה את נבואת ה' וברוך הסופר כתב את הדברים מפי ירמיהו על גבי מגלת ספר.

כך נכתבה מגלת "איכה" מפי ירמיהו הנביא. שלש פעמים "איכה" נאמר בה: "איכה ישבה בדד" "איכה יעיב באפו ה'", "איכה יועם זהב", ונכתבו הדברים לפי סדר הא"ב, כיון שעברו ישראל על התורה, שנתנה באלף - בית.

היו דברי הנבואה קשים ומרים. פרענות איומה נבא ירמיהו לאנשי יהודה וירושלים: "דרכי ציון אבלות... עולליה הלכו שבי לפני צר... כל עמה נאנחים מבקשים לחם... אם תאכלנה נשים פרים, עוללי טפחים... שכבו לארץ חוצות נער וזקן, בתולותי ובחורי נפלו בחרב".

את כל דברי הנבואה הללו כתב ברוך בן נריה מפי ירמיהו, היושב במאסר. אחר הלך, במצות ירמיהו, וקרא את הדברים באזני העם שהתאספו בבית ה'.

בין השומעים היה גם מכיהו בן השר גמריהו, שהיה משרי המלך יהויקים. מכיהו רץ כל עוד רוחו בו, כשהוא נפעם ונרעש, וסיפר לשרים את תוכן הנבואה הקשה ששמע זה עתה בבית המקדש.

מיד שלחו השרים וקראו לברוך בן נריה. בבואו בקשוהו לקרא גם בפניהם את דברי ירמיהו אשר במגלת הספר.

בקשב רב ובדממה מעיקה הקשיבו השרים לדברי המגילה. פחד גדול תקף אותם למשמע הדברים, ואז החליטו כלם פה אחד, להביא בפני המלך יהויקים את המגלה ולקראה גם באזניו.

אותה שעה ישב המלך בבית החרף המפאר שבארמונו. היה חודש כסלו קר, והאח היתה מסקת לפניו. האש בערה בחמימות, אך על אף החום הנעים שבאולם המלכותי, שררה אוירה קשה ומתוחה בין כל הנוכחים.

אחד משרי המלך, יהודי בן נתניהו שמו, נצטוה מפי המלך לקרא את תוכן המגלה.

תחלה היו פני המלך חתומות, ואף נסה לשוות לפניו מעטה אדישות, אך מעט מעט החלו אותות זעם להראות על פניו. שחצנותו האדישה הפכה עד מהרה לחרון אף.

"קח את האגרת המחוצפת הזו, וזרוק אותה אל האש", צעק המלך אל השר בחמת זעם. "קרע וגזר אותה בתער, והשלך הכל אל האש. בל תשאר אף אות אחת".

שלשה שרים משרי המלך התחננו אליו לבל ישרוף את המגלה. אך המלך לא שעה אליהם. יתרה מזו, הוא צוה על שלשה משיריו לקחת את ברוך בן נריה הסופר ואת ירמיהו הנביא ולהרגם. אך ה' הסתירם בדרך נס, וכך נצלו מידו הקשה של יהויקים.

זמן קצר לאחר מכן ציוה ה' את ירמיהו לקחת לו מגלה אחרת ולכתוב עליה את כל הדברים, שהיו על המגלה הראשונה אשר שרף יהויקים. ועוד הוסיף לו ה' דברי נבואה נוספים, שגם הם נכתבו בסדר הא"ב: "אני הגבר ראה עיני בשבט עברתו".

מגלה זו, על כל דברי הנבואה המזעזעים שבה, התקימה אחר כך מלה במלה. זוהי המגלה שנשארה עד ימינו, וידועה בשם מגלת איכה.

אך יהויקים לא הזדעזע מדברי המגלה, ולא שב גם אז בתשובה.

והנה הגיעה שעתו. ה' שלח את נבוכדנצאר מלך בבל לארץ יהודה. נבוכדנצאר החנה את צבאו הגדול ברבלה, ומשם התכונן לעלות לירושלים.

בהיודע לחכמי הסנהדרין, כי חונה נבוכדנצאר ברבלה, תקף אותם פחד גדול. באו חכמי הסנהדרין אל נבוכדנצאר ברבלה ושאלוהו:

"האמנם בא הקץ על בית־המקדש? האם לשרף אותו באת?"

"לא", ענה נבוכדנצאר, "לא את בית ה' באתי לשרף, כי אם לקחת את יהויקים מלככם, אשר מרד בי".

שקלו חכמי הסנהדרין, והחליטו להסגיר את יהויקים, המלך העריץ, לידי נבוכדנצאר, ובלבד שיצילו את ירושלים והמקדש מן החרבן.

ואמנם, כך עשו. את יהויקים מסרו בידי מלך בבל, וזה עשה בו שפטים נוראים. הוא שם אותו בחמור עשוי עץ, והעביר אותו בכל ערי ישראל, למען יהיה לקלון. אחר כך הרגו אותו ונתחו את גופתו לנתחים, והשליכו את גופתו לכלבים.

כך התקימה בו, ביהויקים, נבואתו המרה של ירמיה: "כה אמר ה' על יהויקים מלך יהודה: לא יהיה לו יושב על כסא דוד ונבלתו תהיה מושלכת... ופקדתי עליו ועל זרעו ועל עבדיו את עוונם".

לאחר בצוע גזר הדין האכזרי במלך יהויקים, שב נבוכדנצאר מלך בבל לארצו. אך טרם שובו המליך את יכניה בן יהויקים למלך על יהודה. יכניה המלך נקרא גם בשם יהויכין.

כשהגיע נבוכדנצאר לבבל, קדמו אותו שריו ועבדיו בכבוד מלכים. אז ספר להם נבוכדנצאר את פרשת הצלחתו ביהודה, וכיצד המית את יהויקים שמרד בו, והמליך תחתיו את יהויכין.

"לא טוב עשית, המלך" אמרו לו עבדיו מכלב רע לא יצא גור טוב. "אכן, צדקו דבריכם", אמר המלך "אך אנוח מדרכי הארכה, ומיד אשוב ירושלימה, להסיר את יהויכין מכסא מלכותו".

ואמנם, בתום שלשה חדשים מיום עלות יהויכין על כסאו, הגיע נבוכדנצאר וחילו שנית אל ירושלים, וישים מצור עליה.

שוב חרדו לקראתו חכמי הסנהדרין:

"ההקיץ הקץ על עיר ה' ועל בית קדשו?" שאלוהו החכמים, "האם באת, נבוכדנצאר, להחריבם?"

"תנו לי את יהויכין מלך יהודה ואת משפחתו, ואז אלך לי", ענה נבוכדנצאר.

כשבאו הסנהדרין והביאו למלך יהויכין את תשובת נבוכדנצאר, הבין המלך כי כלתה אליו הרעה, וכי החלה להתגשם נבואת הפרענות.

אז יצא יהויכין לבית המקדש, אסף את כל המפתחות של בית ה', ועלה עמם לגג ההיכל. שם נשא עיניו כלפי מעלה ואמר: "ה' אלקי ישראל, כיון שרעים אנו בעיניך, ואיננו ראויים עוד להיות שומרים וסוכנים על ביתך, על כן הנני מוסר לך את מפתחות בית המקדש".

והנה, ראה זה פלא, אך גמר יהויכין את דבריו, ולעיני כל הנוכחים, נשלחה אליו מן השמים יד של אש, לקחה את המפתחות ונעלמה.

בלב כבד ירד יהויכין מגג ההיכל. זה היה סימן ברור, כי אכן החלה הפרענות.

נבוכדנצאר הרשע מלך בבל לא הסתפק בכך שיהויכין מלך יהודה הסגיר את עצמו לידיו, יחד עם כל משפחתו, אלא הוסיף חטא על פשע. הוא נכנס לירושלים ביד רמה, פרץ גם לבית המקדש, והוציא משם את אוצרות בית ה', ואת אוצרות בית המלך. כן קצץ את כל כלי הזהב, אשר עשה שלמה מלך ישראל בהיכל ה'.

לאחר שסים את מלאכת השוד והבזה, לקח בשבי גם את שריו, עבדיו וסריסיו של מלך יהודה. וכדי להבטיח, את עצמו מפני מרידה והתרוממות של העם היהודה, הגלה נבוכדנצאר שבעת אלפים אנשי חיל ועשרת אלפים גבורי חיל מגבורי ירושלים ויהודה. את כל אלה הגלה לבבל. עמם לקח גם את החרש והמסגר, אלה האומנים ושומרי השערים, וכן לקח את תלמידי החכמים, ממנהיגי האומה.

כך רוקן נבוכדנצאר את ירושלים מכל חמודותיה, שדד את מקדשה, והגלה את בחירי בניה לבבל.

בהגיעו בבלה, לקח נבוכדנצאר את יהויכין מלך יהודה, והשליכו לכלא. מששמעו זאת חכמי הסנהדרין וכל העם, ירד עליהם אבל כבד.

"האמנם בא הקץ למלכות בית דוד?" שאלו הכל במרירות. "הן ה' הבטיח, כי כסא דוד לא ימוט לעולם ועד?!

אך חכמי הסנהדרין טכסו ומצאו עצה, כיצד להבטיח את המשך קיומו של בית דוד. הם הלכו אל האומנת, אשר בארמון נבוכנאצר, ובקשו ממנה על נפש יהויכין:

"אנא עשי עמנו חסד ואמת. מלכנו, מחמד נפשנו, נצר אחרון לבית דוד, נמק בכלאו של נבוכדנצאר, והיה אם יהרגהו מלך בבל, וכבה נר דוד לעולם".

תחנוניהם והפצרותיהם של הסנהדרין נגעו ללבה של האומנת, וזו פנתה אל המלכה שמירמות ובקשה רחמים בעבור יהויכין מלך יהודה.

המלכה, שחבבה מאד את האומנת שלה, נענתה לבקשותיה, ובאה לפני נבוכדנצאר בבכי ובתחנונים, למען ירחם על יהויכין ולא יפגע בו לרעה. ואמנם נעתר המלך לתחנוניה, ולא הרג את יהויכין מלך יהודה. ואף כי לא שחרר אותו מכלאו, הנה התיר להביא אליו אל הכלא את אשתו, לבל יחיה כל ימיו בבדידות. שם בכלא, עברו על יהויכין שלשים ושבע שנים, ושם גם נולדו שני בניו, אסיר ושאלתיאל.

כך נצלה שושלת מלכות בית דוד, וזרובבל בן שאלתיאל הוא אשר עמד אחר כך בראש העולים לירושלים מגלות בבל.

לאחר שנטל את יהויכין והורידו מכס המלוכה, מנה נבוכדנצאר למלך ביהודה את מתניה דודו של יהויכין. אותה שעה השביעו בשם ה' אלקי ישראל, לבל יעז אף הוא למרד במלך בבל, כפי שעשו קודמיו. ולחיזוק השבועה, שינה נבוכדנצאר את שמו של מתניה לצדקיהו. כלומר: "ה' אלקיך יצדיק את דינו עליך, אם לא תקים את דברי השבועה, אשר השבעתיך".

צדקיהו נשבע לו בשם ה', שלא יתקומם ולא ימרוד במלך בבל. אז פנה נבוכדנצאר וחזר בבלה, כשעמו מובאים כל גלות יהויכין ורבים מכלי המקדש.

צדקיהו מלך יהודה עלה על כס המלוכה, כשהוא כבר רואה בעליל, שהנה הולכות ומתגשמות כל הפרעניות הקשות, שחזו הנביאים על יהודה. לכאורה היה צדקיהו עדין מלך ושליט, אך למעשה היה כפוף כליל למלך בבל, ואף העלה לו מסים כבדים.

ובכל זאת לא נכנע לבו של צדקיהו לשוב בתשובה, ולהשיב את העם מדרכו הרעה. גם צדקיהו, כקודמיו, עשה הרע בעיני ה' להכעיסו בעבודות גלולים, ועמו חטאו כל העם אשר ביהודה.

אז שלח ה' את ירמיהו הנביא גם אל המלך צדקיהו, להתרות בו ולהזהירו מפני השואה האיומה העתידה לפקד את העם.

עוד בראשית ממלכת יהויקים, צוה ה' את ירמיהו לעשות לו מוסרות ומוטות, ולשימם על צוארו, למען יסמלו הללו את הכניעה המחלטת אשר תכנע יהודה בפני מלך בבל. כך הסתובב ירמיהו כל העת, כשהמוטות על צוארו. והנה עתה אמר ה' לירמיהו, לבוא אל צדקיהו מלך יהודה, ולומר לו: "הביאו את צואריכם בעול מלך בבל, ועבדו אתו ועמו וחיו, למה תמותו אתה ועמך בחרב ברעב ובדבר?"

כך הזהיר ירמיהו את צדקיהו והעם לבל יעזו למרד במלך בבל.

אך הנה קם נביא שקר ושמו חנניה בן עזור הגבעוני, שהעז פניו כלפי ירמיהו וניבא לעמתו דברים אשר העם רצה לשמוע, דברים אשר בדה הוא מלבו. וכה אמר חנניה בן עזור לעיני הכוהנים וכל העם: "כה אמר ה' אלקי צבאות, אלקי ישראל לאמר, שברתי את על מלך בבל בעוד שנתים ימים אני משיב אל המקום הזה את כל כלי בית ה' אשר לקח נבוכדנצאר... ויביאם בבל. ואת יכניה בן יהויקים מלך יהודה, ואת כל גלות יהודה הבאים בבלה, אני מעזיב אל המקום הזה.

כך קרא חנניה בן עזור בקול גדול אל מול פני ירמיהו.

בשמוע ירמיהו דברים אלה, ענה לעיני הכהנים וכל העם: "אמן, כן יעשה ה'. יקים ה' את דבריך. ולואי והתקימו כל הדברים הטובים האלה, כי אז שמחתי שמחה גדולה, אשר לא שמחתי כמוה כל ימי חיי. מי יתן וקמו דבריך, חנניה בן עזור, ובטלו דברי. אולם צר לי מאד בראותי, כי מרבים העם לחטא ולהכעיס את ה' ואין הם חשים, כי קץ ירושלים הנה כבר בא. ואתה, חנניה, עוד מלעיט אותם בדברי שקר".

אף חנניה לא שעה לדברי ירמיהו, ולחזוק דבריו, נגש אל ירמיהו, ושבר את המוט מעל צוארי ירמיהו באמרו: "כה אמר ה' ככה אשבר את על נבוכדנצאר מלך בבל".

ואל ירמיהו אמר חנניה: "אתה מתנבא לחרבן ירושלים, תן לנו אות ומופת, ונדע כי דברת אלינו בשם ה'".

ענה לו ירמיהו: "לו התנבאתי טוב על ירושלים כמוך, כי אז יכלתי לתת אות ומופת, כי אין ה' נחם על הטובה, אך איך אוכל לתת אות על הרעה אשר ה' עומד לעשות? הן ה' גדל חסד ומרבה לסלח, ואם ישובו אליו בני ישראל באמת ובלב שלם, הן יוכל עוד ה' להנחם על הרעה".

כך אמר ירמיהו לחנניה בן עזור. אך נביא השקר לא הרפה ממנו, וביקש ממנו אות לקיום נבואתו הרעה.

אז אמר לו ירמיהו: "זה לך האות, מות תמות בערב ראש השנה".

ואכן חלה חנניה נביא השקר, ומת בראש השנה, כאשר דבר ירמיהו. אך לפני מותו צוה את בנו שלמיה, לנקום בירמיהו את נקמת מותו.

ובינתים המשיכו העם והמלך צדקיהו בדרכם הרעה. דברי ירמיהו לא השפיעו עליהם. עדיין האמינו, כי יוכלו להמלט מהפרענות ומידו הקשה של מלך בבל. אך ירמיהו לא התיאש, והיה הולך יום־יום אל בני ישראל ומזהירם: "שובו, שובו, בנים שובבים, שובו אל ה', פן תצא כאש חמתו, והגלה אתכם מארצכם, ונלחמו הכשדים על העיר הזאת, ושרפוה באש".

היו בין אנשי יהודה, שהאזינו לדברי ירמיהו. הם שאלוהו: "ומה תאמר לנו לעשות, למען הסר את חרון אף ה' מעלינו?"

ענה להם ירמיהו:

"עזבו איש איש את אליליו ואת גלוליו, למדו תורת ה', ועשו את מצוותיו, ונחם ה' על הרעה, אשר אמר לעשות לכם".

"ואם נלמד תורת ה' ועשינו ככל אשר אתה אומר לנו, כי אז מי יפרנסנו?" שאלו שוב.

"בואו עמי, ואראה לכם דבר מה", ענה ירמיהו.

הלכו אחריו בני ישיראל, וירמיהו הביא אותם אל בית ה'. שם נגש לארון העדות, והוציא משם את צנצנת המן, אשר הניח אהרן למשמרת לפני ה' בארון העדות. הראה ירמיהו את הצנצנת לעם ואמר להם:

"ראו נא גם ראו כי יד ה' לא תקצר לפרנס אתכם, כאשר לא קצרה ידו לפרנס את העם הרב אשר היה במדבר השמם".

העם האזין לנביא, אך לא שמע בקולו, ולא סר מדרכו הרעה. גם צדקיהו המלך לא נטה לשמע בקול ירמיהו. להפך, בטחונו וגאוותו הלכו וגדלו, עד כי העז למרוד במלך בבל ולהפר את שבועתו אשר נשבע לו ביום המליכו אותו למלך ביהודה.

בשמוע נבוכדנצאר כי מרד חזקיהו, וכי פסק להעלות לו את מסיו, חרה אפו להשחית.

"הפעם", אמר בלבו, "אעלה לירושלים ואעשה בה כלה. לא אשאיר בה אבן על אבן, וגם את בית־המקדש אשרף באש. לבל יעזו עוד בני יהודה להרים ראש ולמרוד בי".

ואמנם, בשנה התשיעית למלכות צדקיהו, בחדש העשירי הוא חודש טבת, בעשור לחדש, בא נבוכדנצאר מלך בבל, הוא וכל חילו על ירושלים, ויבנו עליה דיק סביב. כך החל המצור הקשה על ירושלים.

משהחל המצור, בראות צדקיהו כי אמנם הולכים ומתגשמים דברי ירמיהו, שלח בבהילות אל ירמיהו שני שליחים חשובים, יהוכל בן שלמיה וצפניהו בן מעשייה הכהן, ויבקשו מירמיהו: "התפלל נא בעדנו אל ה' אלקינו".

אותה שעה חלה הפוגה קלה במצור. פרעה מלך מצרים שמע על המצור, ששם נבוכדנצאר על ירושלים. וישלח את חילו לבוא לעזרת צדקיהו מלך יהודה. כשמע הכשדים, כי יצאו המצרים להלחם נגדם, הרפו את המצור ופנו לחזור בבלה.

אך ירמיהו הזהיר את העם ואת מלך יהודה:

"אל תשאו נפשתיכם לאמר, הלך ילכו מעלינו הכשדים, כי חיל פרעה, היוצא לכם לעזרה, שב לארצו מצרים, אזי ישוב מלך בבל וצר שנית על ירושלים".

והנה באותו זמן, כשהבבלים הסירו מעט את טבעת החנק של המצור, קם ירמיהו, ויצא מירושלים, ללכת אל מקום הולדתו ענתות, אשר בארץ בנימין.

עודו הולך בדרך, חש ירמיהו, והנה איש זר הולך בעקבותיו. הסב ירמיהו את פניו לראות מיהו, וירא, והנה זה יראיה בן שלמיה, בן חנניה, נביא השקר.

עודו תוהה, מדוע הולך זה בעקבותיו, והנה פרץ האיש בצחוק קר ולגלגני: "הנה סוף־סוף תפסתיך, ירמיהו הנביא. עתה אנקם בך את מותו של סבי, חנניה בן עזור, אשר אתה קללת אותו למות".

ויתפס יראיה את ירמיהו בחזקה, ובכל כוחו גרר אותו אחריו, ויביאהו אל השרים בירושלים.

"הנה הבאתי לכם את ירמיהו הנביא, המעמיד פנים כיורש טובת עמו. דעו לכם, השרים, בוגד הוא! בוגד בעמו. זה עתה ראיתיו בדרך, יוצא מירושלים, כשבכונתו להסגיר עצמו לכשדים, ולהגיד להם את סודות העיר וסתריה. בוגד הוא! בוגד! כבר מזמן חשדתי בוי, כי בוגד הוא".

כך זעק יראיה, כשידו אוחזת בחזקה בידו של ירמיהו הנביא.

כשמוע השרים דברים אלו, בערה חמתם בנביא ירמיהו, ויכו אותו מכות נמרצות. אחר כך אסרו אותו בבית הסהר אשר בחצר המטרה.

אותה עת חזרו המצרים לארצם, כאשר נבא ירמיהו, וגם מלך בבל חזר לצור על ירושלים. צדקיהו מלך יהודה נוכח לדעת, כי אכן הרווחה היתה רק זמנית ומדומה, וכי מלך בבל חזר בכוחות מגברים, וביתר שאת חידש את המצור על העיר. ראה צדקיהו כי אמת דבר ירמיהו מיד שלח המלך להביא אליו את ירמיהו בסתר לבית המלך. שם שאלו צדקיהו:

"היש נבואה מאת ה'?"

"יש ויש", ענה ירמיהו, "ביד מלך בבל תנתן. כה אמר ה', היושב בעיר הזאת ימות בחרב, ברעב ובדבר, והיוצא אל הכשדים וחיה, והיתה לו נפשו לשלל, וחי".

כעס גדול תקף את צדקיהו ואת השרים, המקרבים אליו, בשמעם את דברי ירמיהו.

"אדוני המלך", קראו השרים בחמה, "יומת נא האיש הזה, כי הוא מרפה את ידי אנשי המלחמה ואת ידי כל העם, אשר בעיר הזאת, כי האיש הזה איננו דרש לשלום העם הזה, כי אם לרעה".

צדקיהו הסכים לדבריהם. גם הוא היה מלא כעס על ירמיהו: "הנה הוא בידכם", קרא, "עשו בו כטוב בעיניכם".

לקחו השרים את ירמיהו, והוליכוהו אל הבור אשר בחצר המטרה. ובבור אין מים, כי אם טיט, ויטבע ירמיהו בטיט.

סריס כושי היה בבית המלך, ושמו עבד-מלך. טוב לב היה האיש וסר מרע. כשנודע לו את אשר עשו לירמיהו, הזדעזע מאד. הוא מהר ורץ אל המלך צדקיהו, נפל לפניו בתחנונים וזעק:

"למה יוסיף, אדוני המלך, להקציף את ה', ולהוסיף חטא על חטאתו?"

"וכי מה החטא אשר עשיתי עתה?" שאל צדקיהו: בתמהון.

"הלא צוה אדוני המלך להכרית את חיי ירמיהו בבור. הנה השרים הורידוהו לבור טיט, ועוד מעט ובא קצו",

זעק עבד-מלך הכושי בחמת רוחו.

כשמע צדקיהו את הדבר הזה, נבהל אף הוא, ומיד צוה לסריסו הכושי: "קח לך אנשים והעליתם כלכם את ירמיהו מן הבור, רוץ מהר פן יהיה מאחר".
רץ עבד-מלך הכושי, ואסף שלושים איש להוציא את ירמיהו מן הבור. ומדוע נזקק למספר כה רב של אנשים? כיון שאותה שעה כבר היה המצור על ירושלים, והרעב הלך וגבר. וכבר לא היה באנשים כח למאמץ הגדול של משיכת איש אשר טבע בטיט. לכן לקח עבד־מלך הכושי שלשים איש, ומבית המלך לקח בלויי סחבות וחבלים, ומיד רצו כלם אל חצר המטרה, לבור הטיט, שבו שקע ירמיהו. עד מהרה זרקו אליו את החבלים ובלויי הסחבות, וירמיהו הטובע הצליח, כל עוד רוחו בו, לקשור את החבלים מתחת לאצילות ידיו.

כך לאחר מאמצים קשים, הצליחו להוציאו מהבור, והודות לעבד־מלך הכושי נצלו חייו של ירמיהו.

ואמנם, לאחר מכן, אמר ה' לירמיהו: "הלוך ואמרת לעבד־מלך הכושי לאמר, כה אמר ה' הנני מביא את דברי אל העיר הזאת לרעה ולא לטובה. אך אתה עבד-מלך הכושי, יען כי בטחת בי, והצלתיך ביום ההוא, ובחרב לא תפול, והיתה לך נפשך לשלל".

בצאת ירמיהו מן הבור, לקחהו צדקיהו אליו בסתר ואמר לו: "שואל אני אותך דבר נבואה, אל תכחד ממני דבר".

ענה לו ירמיהו: "כי אגיד לך, הלוא המת תמיתני. וכי איעצך עצה לא תשמע אלי".

נשבע לו המלך: "חי ה', אם אמיתך, ואם אתנך ביד האנשים האלה, אשר מבקשים את נפשך, רק אמור לי מהו דבר ה'".

קם ירמיהו ואמר: "כה אמר ה' אם יצא תצא אל שרי מלך בבל, וחיתה נפשך, והעיר הזאת לא תשרף באש. ואם לא תצא להכנע לפני מלך בבל, ונתנה העיר הזאת ביד הכשדים, ושרפוה באש. ואתה לא תמלט מידם... את בניך ישחטו לעיניך, והבאתי אותך בבלה, ואותה לא תראה, ושם תמות".

כשמע צדקיהו את הדברים הנוראים האלה ונפלה רוחו. אך בכל זאת לא נכנע לבו מפני ה' ולא שמע בקול ירמיהו הנביא. יתרה מזו, הוא המשיך להחזיק את ירמיהו במאסר בחצר המטרה, ושם ישב הנביא עד היום שבו נלכדה ירושלים.

שמונה עשרה שנה היתה בת קול יוצאת בפלטין של נבוכדנצר ואומרת: 'עבד רע, עלה והחרב בית רבונך, שאין בניו שומעים לו'. נתירא ולא עלה, אמר: אינו מבקש אלא לכבשני ולעשות לי כמו שעשה לזקני (סנחריב). מה עשה? בא וישב בדפני של אנטוכיא ושלח נבוזראדן רב טבחים להחריב את ירושלים.

ענני אבק גדולים התאבכו בדרך העולה ירושלימה. לכל מלא העין נראו אלפי חילים רגלים, ואלפי פרשים רוכבי סוסים. היו אלה אנשי חילו הרבים של נבוכדנצאר, מלך בבל. עמם נלוה גם חיל כבד של נושאי קרדמות וגרזנים וכלי משחית שונים. שנועדו לפרץ בחומת ירושלים.

כל החיל הרב הזה הלך וקרב לכוון ירושלים. והנה בדרך, בהגיעם לאנטיוכה, החנה נבוכדנצאר את חילו, למען ינוח ויאסף כח.

בעודו שוכב באהלו המלכותי המפאר ונח את מנוחתו, עלה שוב בלבו של נבוכדנצאר זכרו של סנחריב. ויתקפוהו פחד ויראה מפני ה' אלקי ישראל.

אז גמר נבוכדנצאר בליבו: "אנכי לא אעלה על ירושלים. הבה אשלחה את נבוזראדן עבדי להשחית את ירושלים".

מיד צוה המלך לקרא לנבוזראדן, רב-הטבחים האכזר, וייאמר לו: "עלה על ירושלים, אתה וכל אנשי חילי הרב. והפלתם חומותיה, והצתם אש במקדשה".

"כן אעשה כאשר דברת, אדוני המלך", ענה נבוזראדן.

וייאמר נבוכדנצאר: "כאשר תבקע העיר, ותכנס לתוכה, ושמת עיניך על ירמיהו נביא ישראל, אל תעש לו מאומה רעה, וכאשר ידבר אליך, כן תעשה עמו. ואם תראה אנשים עבדים מאנשי יהודה, העומדים להתפלל אל אלהיהם ולהתחנן אליו, ומהרת ונגשת אליהם, ומנעת מהם להתפלל, כי ירא אני פן ירחם עליהם האלוקים, כי רחום וחנון הוא, ומרבה לסלוח".

כך צוה נבוכדנצאר לנבוזראדן עבדו, וישלחהו עם כל צבאו הרב של מלך בבל לעלות לצור על ירושלים.

בשנה התשיעית למלכות צדקיהו, בחדש העשירי הוא חדש טבת, בעשור לחדש, החל המצור על ירושלים.

ממרומי חומת ירושלים נתן היה לראות את חיל נבוכדנצאר הגדול והרב, כחול הים, אשר לא יספר מרב. ככורת דבורים רוחשת נראו הבבלים. כלם היו טרודים ועסוקים. הם הקיפו את ירושלים והקימו דיק וסוללות, שמהם יוכלו ביתר קלות לכבוש את חומות העיר החזקות.

שלש שנים ומחצה ארך המצור על ירושלים. בכל יום הקיף נבוזראדן את העיר, ונסה לחבל תחבולות שונות, כיצד להפיל חומותיה הבצורות. אך לא עלה בידו ולא הצליח לכבשה. בקש כבר נבוזראדן לחזור, ואז נתן ה' רעיון בלבו: למדוד את גובה חומות העיר. והנה גלה נבוזראדן להפתעתו הרבה, שהחומה שוקעת כל יום וגבהה מתקצר בשנים וחצי טפחים ליום. כי מאת ה' היתה זאת, כדי לתת את ירושלים ביד אויביה. שמחה רבה תקפה את נבוזראדן לנכח תגלית זו, ובתקוה מחודשת חזק את המצור על ירושלים.

שמונה עשר חדשים נמשך הרעב, וכל אותו הזמן נמשכה המלחמה בין גבורי יהודה וחיל נבוכדנצאר.

במיוחד בלט בגבורתו אביקא בן גבתרי, הוא עלה על חומת ירושלים וקרא: "מי לירושלים ולמקדשה — אלי!"

לשמע קריאתו עלו אחריו גבורים רבים מגבורי ישראל, וילחמו בחיל בבל. על אף חלשתם ורעבונם, הצליחו להפיל חללים רבים מחיל נבוכדנצאר. חיילי בבל שלחו לעבר אביקא חצים רבים, והוא תפס אותם בכפותיו הגדולות, ומיד הטילם חזרה לעבר לבות אויביו. כך נפלו עם רב מחיל בבל הצרים על העיר.

אך לבסוף הכריעו הרעב והצמא את יושבי ירושלים. "ובחדש הרביעי הוא חדש תמוז, בתשעה לחדש ויחזק הרעב בעיר, ולא היה לחם לעם, ותבקע העיר, וכל אנשי המלחמה ברחו". כח ההתנגדות של בני יהודה אבד, וחומות ירושלים נפלו, כך נכנסו נבורזאדן וכל חילו לירושלים.

ירושלים, משוש תבל, קריה למלך רב. כיצד נפלה בידי האויב? איך הצליח נבוזראדן לפרץ ולחדור בעד חומותיה הנשאות?

בדרך הטבע לא הצליח עד אותו יום שום בן אנוש לגבור על החומות החזקות. "לא האמינו מלכי ארץ כל יושבי תבל, כי יבוא צר ואויב בשערי ירושלים".

ואכן, גם נבוזראדן התיגע במצור הממושך, שנמשך שלש וחצי שנים. נבוכדנצאר, ברצותו לעזר לנבוזראדן, שלח לו שלש מאות פרדות טעונות קרדמות של ברזל חזק, כדי לנגח בהם את שערי ירושלים.

הכו חילי בבל בכל כחם בשערי ירושלים, אך ללא הועיל, הקרדמות נשברו, והשערים נותרו איתנים. כיון שראה נבוזראדן כך, נתירא ורצה לחזר.

אותה שעה באו המלאכים לפני הקב"ה, והתחננו אליו:

"רחם נא, ה' על עמך ונחלתך"

"עמי שכח אותי ויעזבני", ענה ה'.

אמרו המלאכים: "עשה נא חסד למען האבות".

"האבות מבערים אש, ומזבחים לאליליהם".

אמרו המלאכים: "עשה נא חסד למען הבנים".

אמר ה': "הבנים? בני ישראל? הם מרדו בי".

התחננו המלאכים אל ה': "עשה חסד לעיר קדשך למען ראשי העם".

אמר ה': "ראשי העיר מעותים משפט, ושופטים בשחד".

כשראו המלאכים, כי כלתה הרעה מאת ה' אל ישראל וירושלים, אמרו אל ה': "יגדל נא חסדך, ורחמת עליהם למען שמך הגדול שנקרא עליהם".

ענה ה': "גם את שמי הגדול, שם קדשי חללו, גדול עוונם מנשוא".

ולא הוסיפו המלאכים לבקש בעבור בני יהודה וירושלים.

אז יצאה בת קול ואמרה לנבוזראדן: "קופץ בן קופץ, נבוזראדן, קפוץ, שהגיע זמנו של המקדש להחרב ושל ההיכל להשרף".

אותו זמן נשאר בידי נבוזראדן קרדום אחד בלבד, הקרדום האחרון. הכה בו נבוזראדן בשער, והנה ראה זה פלא, נבקע השער ונפתח לרוחה.

ובתוך ירושלים, כשראה צדקיהו המלך, כי הרעה קרובה, מהר ושחרר את ירמיהו מכלאו. אותה שעה אמר ה' לירמיהו: "קום לך לענתות וקח את השדה מאת חנמאל דודך".

קם ירמיהו ויצא מירושלים. חיל בבל הצרים על העיר לא נגעו בו לרעה, כי כך ציום נבוכדנצאר, לבל יגעו לרעה בנביא ירמיהו. הלך ירמיהו לענתות אשר בארץ בנימין.

כיון שיצא ירמיהו מירושלים, ירד מלאך מן השמים, ונתן רגליו על חומות ירושלים ופרץ אותן. קרא ואמר: "יבואו השונאים, ויכנסו לבית שאדונו אינו בתוכו, ויבזו אותו ויחריבוהו. ויכנסו לכרם, שהשומר הניחו והלך לו, ויקצצו את גפניו, שלא תהיו משתבחים ואומרים: "אתם כבשתם אותה". קריה כבושה כבשתם, עם הרוג הרגתם, בית שרוף שרפתם".

באו השונאים וקבעו בימה שלהם בהר הבית, ועלה להם מקום שהיה המלך שלמה יושב שם ונוטל עצה מן הזקנים היאך לשכלל בית המקדש; שם ישבו השונאים ונטלו עצה היאך לשרוף בית המקדש. עד שנמלכו ביניהם, נשאו עיניהם והנה ארבעה מלאכים יורדים ובידם ארבעה לפידים של אש ונתנו בארבע זויות של היכל ושרפו אותו.

יצא כהן גדול לילך לו. תפשו אותו שונאים ושחטו גויתו אצל המזבח, מקום שהיה מקריב את התמיד. יצאה בתו בורחת וצווחת: 'אוי לי אבא, חמדת עיני!' תפשו אותה ושחטוה וערבו דמה בדם אביה: כשראו הכהנים והלויים שנשרף בית המקדש, נטלו את הכנורים ואת החצוצרות ונפלו באש ונשרפו. כשראו הבתולות שהיו אורגות בפרוכת, שנשרף בית המקדש, נפלו באש ונשרפו.

בט' בתמוז היה היום המר והנמהר עת נבקעו חומות ירושלים. עתה חדרו חילי האויב לתוך העיר, ושטפו בפראות את רחובותיה. בחמת זעם התנפלו על תושבי ירושלים וערכו בהם טבח נורא: "נשים בציון ענו, בתלות בערי יהודה שרים בידם נתלו, פני זקנים לא נהדרו". ממש כפי שניבא ירמיהו הנביא. לא נפל דבר.

במשך ארבעה שבועות השתוללו הבבלים בחוצות ירושלים, כחיות פרא צמאות דם את כל חמתם ועלבונם על המצור הממושך כלו בתושבי העיר מזי הרעב והאמללים. אלפים רבים מתושבי ירושלים מצאו מותם בשבועות נוראים אלה.

הנה כך התקיימה בהם נבואת הנביא ירמיהו: "שכבו לארץ חוצות נער וזקן, בתוליתי ובחורי נפלו בחרב... וירב בבת יהודה תאניה ואניה"

כשפרצו הבבלים לתוך ירושלים, מיד אצו לארמונו של מלך יהודה. פקודה חמורה היתה להם מאת נבוכדנצאר, ללכוד את המלך ומשפחתו, ויהי מה.

אך צדקיהו הקדים רפואה למכה. זה שנים אחדות שמע את נבואת ירמיהו, שבישר לו, כי נפול תפול ירושלים בידי הכשדים, לכן דאג צדקיהו והכין לו מראש דרך להמלט.

בעזרת עבדיו הנאמנים ובני ביתו הקרובים, צוה לחפור מערה נסתרת תחת מרתף ארמונו המפואר. בסודי סודות נחפרה המערה, כשכל העת טורחים צדקיהו ומקורביו להרחיב אותה, ובעיקר להאריכה ככל האפשר. ואמנם, בעת נפילת ירושלים, הגיעה כבר המערה התת קרקעית לערבות יריחו. שם בנו לה פתח נסתר ומסוה היטב, שדרכו יהיה נתן לעלות באין רואים ולהעלם בערבות יריחו.

כך תכננו צדקיהו ובני ביתו את בריחתם ונפשם היתה שקטה, כי בטוחים היו בהצלתם.

והנה בא היום המר והנמהר, יום נפילת ירושלים. עם כניסת הבבלים לעיר, מהרו בראש וראשונה לחפש את ארמון צדקיהו. קול תרועת חצוצרות, והמון רקיעות רגלי אנשים ופרסות סוסים נשמעו במעלה השררה הנאה, בואכה בית המלך.

צדקיהו עמד אותה שעה על גג ארמונו, כשהוא נחרד מקול השאון ההולך וגובר.

"האמנם? האם הגיעה השעה הנוראה?" לחש באימה, "האם פרצו חיל כשדים את חומות העיר?"

אך לא זמן רב נותר לו להרהר. עד מהרה ראה במו עיניו את ההמון הבבלי הפרוע, הקרב ובא אל ארמונו. ממקום עמדו שמע את זעקותיהם הפרועות: "הבו לנו את צדקיהו, ונעשה בו שפטים".

לרגע דבקו רגליו של המלך למקום עמדו, אך מיד התעשת, רץ כחץ מקשת אל חדר מגוריו שבארמון.

"מהר, מהר, חושו", זעק כל עוד רוחו בו. "חיל כשדים קרב ובא לארמון. מבקשים הם את נפשי. אני מקוה ששערי הארמון הכבדים, הנעולים על מנעול ובריח, יוכלו לעמד נגדם זמן רב ככל האפשר, ובינתים נצליח להמלט במערה אשר הכינונו לנו. האח, מה טוב כי השכלנו להכין לנו מפלט".

עד מהרה התכנסו כל בני ביתו וידידיו הקרובים של המלך במרתף התת קרקעי שבארמון. אז שלף צדקיהו מכיסו מפתח ברזל, ופתח דלת נסתרת שמאחורי ארגז רב מדות שבירכתי המרתף. פתח ענק ואפל נפער לעיניהם. חרש־חרש אך במהירות, ירדו כל האנשים במדרגות מפתלות, שהובילו עמוק עמוק אל בטן האדמה.

בטרם ירד אחרון הבורחים, דאג להחזיר את הארגז שבמרתף למקומו. נעל שנית את הדלת הכבדה נעול היטב, ומהר בעקבות קודמיו.

אותה שעה התאמצו החילים הבבלים לפרץ את שערי ארמונו של צדקיהו. בחמת זעם התנפלו על השערים, ולא ארכה השעה, ושערי הארמון קרסו תחתיהם.

כחיות פרא שעטו החילים פנימה לתוככי הארמון. בדרכם בזזו מכל הבא ליד, והשחיתו את כל אשר נקרה בדרכם. אך לאכזבתם הרבה לא מצאו בכל חדרי הארמון הרבים, אף לא נפש חיה. דממה ושממון שררו בכל. איש מאנשי בית המלוכה לא נמצא בארמון.

זעמם של הבבלים עלה להשחית. בחמה שפוכה התרוצצו וחפשו בכל פנה, אך לשוא. המלך צדקיהו ומשפחתו, כאלו בלעה אותם האדמה.

בלית ברירה נאלצו האויבים להסתפק בשוד ובבזה: ואמנם, כל אותו היום חמסו ושדדו והשחיתו בארמון, עד כי בסוף היום דמה יותר לחרבה. לא נותר בו זכר לארמונו המפואר של המלך צדקיהו. לסיום מלאכת השוד, וכדי להשביע את יצר נקמתם, העלו החילים הפרועים את כל הארמון באש.

אותה שעה, בעת שמעל הקרקע, בארמון, התרחשו כל הארועים המחרידים הללו, פסעו צדקיהו ובני ביתו בתוך המערה התת קרקעית. ידע ידעו כי לא ינוחו ולא ישקטו עבדי מלך בבל, עד אשר יביאו אליו את צדקיהו, חי או מת. לכן הלכו בצעדים מהירים כל הלילה, ולא נתנו לעצמם מנוח. בכל מאדם רצו להגיע מהר ליריחו, ומשם להמלט הלאה, למקום מסתור בטוח.

אך לא כן היה. כבר נגזרה הגזרה, שצדקיהו מלך יהודה יפול בידי הבבלים.

פלוגות רבות של חילי בבל יצאו לחפש את צדקיהו. חלקם חפשו בתוך ירושלים, וחלקם יצאו לחפש בסביבות העיר ובערים הסמוכות.

פלוגה אחת של פרשים בבלים, שהייתה סביבות ירושלים, ראתה לפתע צבי גדול בכל הדרו. החילים ניסו לצודו, אולם הצבי נס, ונמלט במהירות. החילים, שלא חפצו להרפות מטרפם ומבשרו הטעים, רדפו אחריו. הצבי במרוצתו עבר על פני הדרך מעל המערה, שדרכה נמלטו צדקיהו ובני ביתו. החילים רדפו אחר הצבי בעקשנות ורכבו כל העת בעקבותיו. לפתע, תוך כדי רדיפה אחר הצבי, הגיעו החילים לפתח מערה בערבות יריחו, והנה להפתעתם יצא ממנה לא אחר מאשר המלך הנמלט צדקיהו. הוא בכבודו ובעצמו ועמו בניו וכל בני ביתו.

רגע נדהמו החילים מן האורח הבלתי צפוי שנתגלה לעיניהם. גם צדקיהו עמד נדהם. אך מיד התאוששו החילים, מהרו לעברו ותפסוהו, ויחד עם בני ביתו הביאוהו אל נבוכדנצאר רבלתה, שם שהה באותו זמן.

משהובא צדקיהו בפני נבוכדנצאר, שאלו מלך בבל בלגלוג מרושע: "אמור, צדקיהו, מה ראית למרד עלי? ועתה שמרדת, האיזה דין אדון אותך? אם בדין אלקיך חייב אתה ליהרג, שנשבעת בשמו לשקר. אם בדיני מלכות - חיב אתה ליהרג, שכל מי שעובר על שבועתו של מלך, חיב ליהרג".

שתק צדקיהו ולא אמר דבר. קמו בני צדקיהו ונפלו לפני מלך בבל, והתחננו אליו:

"נבוכדנצאר מלך בבל, הרגנו תחלה, שלא נראה דם אבינו שפוך על הארץ".

אך צדקיהו זעק במר נפשו:

"לא כן, המלך, הרגני אני הראשון, שלא אראה בדם בני".

צחק מלך בבל צחוק מרושע ואמר להם:

"אל דאגה, את כלכם אהרג, איש לא ישאר חי. אך תחלה אשחט את בניך, צדקיהו, למען תראה זאת במו עיניך. ויהיה זה המראה האחרון שתראה בימי חייך".

ואכן, נורא ואיום היה סופו של צדקיהו. את בניו שחטו לעיניו, אותו אסרו בנחשתים, את עיניו נקרו ועורו, וכך הורידוהו לבבל. נתקיימו בו גם בו דברי הנביא "והבאתי אותו בבלה, ואותה לא יראה, ושם ימות".

העם, שתהה קדם על דברי נבואה אלה: "הא כיצד? אם יבוא המלך בבלה, כיצד זה לא יראנה?!" — העם הזה חזה עכשיו במו עיניו כיצד נתגשמו דברי הנבואה כלם — לא נפל דבר.

וכשיצא ירמיה הנביא מענתות לירושלים, נטל עיניו וראה עשן בית המקדש עולה. אמר בלבו: שמא חזרו ישראל בתשובה להקריב קרבנות, שהרי עשן הקטורת עולה. בא ועמד לו על החומה וראה בית המקדש עשוי דגורים דגורים של אבנים וחומת ירושלים מסוגרת. התחיל צווח ואומר: פִּתִּיתַנִי ה' (לצאת מירושלים) וָאֶפָּת וגו' (ירמיה כ).

הלך לו לדרכו, התחיל צווח ואומר: באיזו דרך הלכו להם החטאים? באיזו דרך הלכו האבודים? אני אלך ואובד עמהם! היה הולך ורואה השביל מלא דם והארץ מרובצת בדם הרוגיה מכאן ומכאן. כבש פניו לארץ וראה פרסות רגלים של יונקים ועוללים שהיו הולכים בשבי. היה גוחן לארץ ומנשקן.

כשהגיע לגלות גפפם ונשקם. היה רואה כת של בחורים נתונים בקולרין - ונותן את ראשו עמהם, ונבוזראדן בא ומעבירו מהם, וחוזר ורואה כת של זקנים קשורים בשלשלאות - ונותן את צוארו עליהם, ובא נבוזראדן ומעבירו מהם.

היה בוכה לנגדם והם לנגדו. ענה ואמר להם: אחי ועמי, כל כך ארע לכם על שלא הייתם שומעים לדברי נבואתי. כיון שהגיע לנהר פרת, ענה נבוזראדן ואמר לו: אִם טוֹב בְּעֵינֶיךָ לָבוֹא אִתִּי בָבֶל (ירמיה מ). חשב ירמיהו בלבו ואמר: אם אני הולך עמהם לבבל, אין מנחם לגלות הנשארת מהם בירושלים. יצא לו מהם. נטלו הגלויות עיניהם וראו ירמיה שפרש מהם, געו כולם בבכיה בקול רם וצוחו ואמרו:

אבינו ירמיה, הרי אתה מניחנו? וזהו שנאמר (תהלים קלז): עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם בָּכִינוּ. ענה ירמיהו ואמר להם: אני מעיד שמים וארץ, אילו בכיתם בכיה אחת עד שאתם בציון - לא גליתם.

היה ירמיה הולך ובוכה וכך אמר: חבל עליך, יקרת המדינות! ובחזירתו היה רואה אצבעות ידים ורגלים מקוטעות ומושלכות בהרים והיה מלקטן ומגפפן ומחבקן ומנשקן ונותנן לתוך טליתו ובוכה עליהן ואומר: בני, לא כך הזהרתי ואמרתי לכם: תְּנוּ לַה' אֱלֹקֵיכֶם כָּבוֹד בְּטֶרֶם יַחְשִׁיךְ וּבְטֶרֶם יִתְנַגְּפוּ רַגְלֵיכֶם עַל הָרֵי נָשֶׁף (ירמיה יג). על אותה שעה נאמר (שם ט): עַל הֶהָרִים אֶשָּׂא בְכִי וָנֶהִי וְעַל נְאוֹת מִדְבָּר קִינָה - על אותם הרים נאים ומשובחים אשא בכי ונהי ועל נאותיו של יעקב שנהפכו לקינה.

וַיֵּצֵא כְּבוֹד ה' מֵעַל מִפְתַּן הַבָּיִת (יחזקאל י) - אמר ר' אחא: למלך שהיה יוצא מפלטין שלו בכעס; משהיה יוצא היה חוזר ומגפף ומנשק בכתלי פלטין ובעמודי פלטין ובוכה ואומר: הוי שלום, בית פלטין שלי! הוי שלום, בית מלכותי! הוי שלום, בית יקרי! הוי שלום, מעכשָׁו הוי שלום!.

וַיִּקְרָא ה' אֱלֹקִים צְבָאוֹת בַּיּוֹם הַהוּא לִבְכִי וּלְמִסְפֵּד (ישעיה כב) - בשעה שבקש הקדוש ברוך הוא להחריב את בית המקדש, אמר: כל זמן שאני בתוכו אין אומות העולם נוגעות בו, אלא אכבוש את עיני ממנו ואשבע שלא אזקק לו עד עת קץ, ויבואו האויבים ויחריבו אותו. מיד נשבע הקב"ה בימינו והחזירה לאחוריו, זהו שנאמר (איכה ב): הֵשִׁיב אָחוֹר יְמִינוֹ מִפְּנֵי אוֹיֵב; באותה שעה נכנסו אויבים להיכל ושרפוהו.

וכיון שנשרף, אמר הקב"ה: שוב אין לי מושב בארץ - אסלק שכינתי ממנה ואעלה למכוני הראשון. באותה שעה היה הקב"ה בוכה ואומר: אוי לי, מה עשיתי? השריתי שכינתי למטה בשביל ישראל, ועכשָׁו שחטאו, חזרתי למקומי הראשון; חס ושלום, שחוק לגויים הייתי ולעג לבריות! באותה שעה בא מטטרון ונפל על פניו ואמר לפניו:

רבונו של עולם! אני אבכה ואתה לא תבכה! אמר לו: אם אין אתה מניח לי לבכות - עכשָׁו אכנס למקום שאין לך רשות להכנס, ואבכה, זהו שנאמר (ירמיה יג): וְאִם לֹא תִשְׁמָעוּהָ בְּמִסְתָּרִים תִּבְכֶּה נַפְשִׁי. אמר להם הקב"ה למלאכי השרת. בואו ונלך אני ואתם לביתי ונראה מה עשו אויבים בו. מיד הלך הקב"ה ומלאכי השרת וירמיהו לפניו. וכיון שראה הקב"ה את בית המקדש, אמר: בודאי זהו ביתי וזוהי מנוחתי, שבאו אויבים ועשו בו כרצונם. באותה שעה היה הקב"ה בוכה וצועק ואומר: אוי לי על ביתי! בני, היכן אתם? כהני ולויי, היכן אתם? מה אעשה לכם? כמה פעמים התריתי בכם ולא חזרתם בתשובה:

אמר לו הקב"ה לירמיהו: אני דומה היום לאדם שהיה לו בן יחידי ועשה לו חופה ומת בתוך חופתו - ואין לך כאב לא עלי ולא על בני?! לך וקרא לאברהם ליצחק וליעקב ולמשה מקבריהם, שהם יודעים לבכות. אמר לפניו: רבונו של עולם: איני יודע היכן משה קבור. אמר לו הקב"ה: לך עמוד על שפת הירדן והרם קולך וקרא: בן עמרם, בן עמרם, עמוד וראה צאנך שבלעום אויבים!.

מיד הלך ירמיהו למערת המכפלה ואמר לאבות העולם: עמדו! שהגיע זמן שאתם מתבקשים לפני הקב"ה. אמרו לו: מה יום מימים, שאנו מתבקשים לפני הקב"ה? אמר להם: איני יודע, מפני שהיה מתירא, שלא יאמרו: בימיך היתה זאת לבנינו.

הניחם ירמיהו ועמד על שפת הירדן וקרא: בן עמרם, בן עמרם, עמוד! הגיע זמן שאתה מתבקש לפני הקב"ה. אמר לו: מה היום מימים, שאני מתבקש לפני הקב"ה? אמר לו ירמיהו: איני יודע. הניחו משה והלך לו אצל מלאכי השרת, שהיה מכיר אותם משעת מתן תורה, אמר להם: משרתי עליון! כלום אתם יודעים מפני מה אני מתבקש לפני הקב"ה? אמרו לו: בן עמרם, אי אתה יודע שבית המקדש חרב וישראל גלו? מיד קרע בגדי כבוד שהלבישו הקב"ה, והניח ידיו על ראשו והיה צועק ובוכה והולך עד שהגיע אצל אבות העולם:

אמרו לו אבות העולם: משה רועה ישראל, מה היום מיומים? אמר להם: אבות אבותי, אין אתם יודעים שבית המקדש חרב וישראל גלו לבין אומות העולם? מיד אף הם קרעו בגדיהם והניחו ידיהם על ראשיהם והיו צועקים ובוכים והולכים עד שהגיעו לשער בית המקדש. כיון שראה הקב"ה, מיד וַיִּקְרָא ה' אֱלֹקִים צְבָאוֹת בַּיּוֹם הַהוּא לִבְכִי וּלְמִסְפֵּד וּלְקָרְחָה וְלַחֲגֹר שָׂק (ישעיה כב), ואלמלא מקרא שכתוב, אי אפשר לאומרו. והיו בוכים והולכים משער לשער, כאדם שמתו מוטל לפניו. והיה הקב"ה סופד ואומר: 'אוי לו למלך שבקטנותו הצליח ובזקנתו לא הצליח!'.

בשעה שחרב בית המקדש בא אברהם לפני הקב"ה וממרט זקנו ותולש שערות ראשו ומכה את פניו וקורע את בגדיו ואפר על ראשו, והיה מהלך בבית המקדש וסופד וצועק. אמר לפני הקב"ה: מפני מה נשתניתי מכל אומה ולשון, שבאתי לידי בושה וכלימה זאת? - כיון שראוהו מלאכי השרת, אף הם קשרו הספד שורות שורות ואומרים: נָשַׁמּוּ מְסִלּוֹת שָׁבַת עֹבֵר אֹרַח (ישעיה לג) - מסילות שהתקנת לירושלים, שלא יהיו עוברי דרכים פוסקים מהם, שהיו ישראל עוברים ושבים בהם בחגים - היאך שבתו!.

באותה שעה נזקק הקב"ה למלאכי השרת ואמר להם: מה לכם קושרים מספד שורות שורות? אמרו לפניו: רבונו של עולם! מפני אברהם אוהבך שבא לבית וספד ובכה, מפני מה לא השגחת עליו? אמר להם: מיום שנפטר אוהבי מלפני לבית עולמו, לא בא לביתי, ועכשָׁו מֶה לִידִידִי בְּבֵיתִי? (ירמיה יא) - אמר אברהם לפני הקב"ה: רבונו של עולם, מפני מה הגלית את בני ומסרתם בידי האומות והרגום בכל מיתות משונות, והחרבת את בית המקדש, מקום שהעליתי את יצחק בני עולה לפניך? אמר לו הקב"ה לאברהם: בניך חטאו ועברו על כל התורה ועל עשרים ושתים אותיות שבה. אמר אברהם לפני הקב"ה: רבונו של עולם, מי מעיד בהם בישראל שעברו את תורתך? אמר לו: תבוא תורה ותעיד בהם בישראל.

מיד באה תורה להעיד בהם. אמר לה אברהם: בתי, באת להעיד בהם בישראל שעברו על מצוותיך - ואין לך בושת פנים מפני? זכרי יום שהחזירך הקב"ה על כל אומה ולשון ולא רצו לקבלך עד שבאו בני להר סיני וקבלו אותך וכבדוך - ועכשָׁיו את באה להעיד בהם ביום צרתם? כיון ששמעה תורה כך, עמדה לצד אחד ולא העידה בהם.

אמר לו הקב"ה לאברהם: יבואו עשרים ושתים אותיות ויעידו בהם בישראל. מיד באו עשרים ושתים אותיות. באה אל"ף להעיד בישראל שעברו על התורה, אמר לה אברהם.

אל"ף, את ראש לכל האותיות - ובאת להעיד בישראל ביום צרתם? זכרי יום שנגלה הקב"ה על הר סיני ופתח בך אָנֹכִי ה' אֱלֹקֶיךָ (שמות כ), ולא קבלוך אומה ולשון אלא בני - ואת באה להעיד בבני! מיד עמדה אל"ף לצד אחד ולא העידה בהם.

באה בי"ת להעיד בהם בישראל. ואמר לה אברהם: בתי, את באה להעיד על בני, שהם זריזים בחמשה חומשי תורה, שאת בראש התורה? מיד עמדה בי"ת לצד אחד ולא העידה כלום.

וכיון שראו כל האותיות שהשתיקן אברהם, נתביְּשו ועמדו בעצמן ולא העידו בישראל. מיד פתח אברהם לפני הקב"ה ואמר: רבונו של עולם, למאה שנה נתת לי בן, וכשעמד על דעתו והיה בחור בן ל"ז שנים, אמרת לי: 'העלהו עולה לפני', ונעשיתי עליו כאכזרי ולא רחמתי עליו, אלא אני בעצמי כפַתִּי אותו - ולא תזכור לי זאת, ולא תרחם על בני?.

פתח יצחק ואמר: רבונו של עולם, כשאמר לי אבא: אֱלֹקִים יִרְאֶה לוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה בְּנִי (בראשית כב), לא עכבתי על דבריך, ונעקדתי ברצון לבי על גבי המזבח, ופשטתי את צוארי תחת הסכין - ולא תזכור לי זאת, ולא תרחם על בני?.

פתח משה ואמר: רבונו של עולם, לא רועה נאמן הייתי על ישראל ארבעים שנה ורצתי לפניהם כסוס במדבר, וכשהגיע זמן שיכנסו לארץ גזרת עלי: במדבר יפלו עצמותי - ועכשָׁו שגלו שלחת לי לספוד ולבכות עליהם? זהו המשל שאומרים בני אדם: 'מטוב אדוני - לא טוב לי, ומרעתו - רע לי'..

באותה שעה אמר משה לירמיה: לך לפני, ואלך אליהם ואראה, מי מניח ידו עליהם? אמר לו ירמיהו: אי אפשר לילך בדרך מפני ההרוגים. אמר לו: אף על פי כן!.

מיד הלך משה וירמיה לפניו, עד שהגיעו לנהרות בבל. ראוהו למשה ואמרו זה לזה.

בא בן עמרם מקברו לפדותנו מיד צרינו. יצאה בת קול ואמרה: גזרה היא מלפני! מיד אמר להם משה: בני, להחזיר אתכם אי אפשר, שכבר נגזרה גזרה, אלא המקום יחזיר אתכם במהרה - והניח אותם. באותה שעה הרימו קולם בבכיה גדולה, עד שעלתה בכיתם למרום; זהו שנאמר: עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם בָּכִינוּ (תהלים קלז).

כיון שבא משה אצל אבות העולם, אמרו לו: מה עשו האויבים בבנינו? אמר להם: מהם הרגו בחרב ומהם כפתו ידיהם לאחוריהם, ומהם אסורים בכבלי ברזל, ומהם נפשטים ערומים, ומהם מתו בדרך ונבלתם לעוף השמים ולבהמת הארץ, ומהם מושלכים לחמה רעבים וצמאים. מיד פתחו כולם ובכו וקוננו בקינות: וי על מה שהגיע לבנינו! היאך הייתם כיתומים בלא אב; היאך ישנתם בצהרים ובקיץ בלא לבוש ובלא כסות! היאך הלכתם בהרים ובחצצים חלוצי נעלים ובלא סנדלים; היאך הייתם טעונים משאות חול! היאך היו ידיכם כפותות לאחוריכם! היאך לא הייתם בולעים רוק שבפיכם!.

פתח משה ואמר: ארורה השמש! למה לא חשכת בשעה שנכנס האויב לבית המקדש? השיבה לו השמש: בחייך משה רועה נאמן, היאך אהיה חשוכה - ולא הניחוני ולא הרפו ממני, שהלקוני בששים שבטים של אש ואמרו לי: צאי והאירי אורך!.

שוב פתח משה ואמר: וי על זיוך, בית המקדש, היאך חשך?! וי שהגיע זמנו שיחרב, ההיכל נשרף ותינוקות של בית רבן נהרגים, ואבותיהם הולכים בשבי ובגלות.

שוב פתח משה ואמר: שבאים, בחייכם! לא תמיתו אותם מיתה אכזריה ולא תעשו בהם כליה גמורה, ולא תהרגו בן לפני האב ובת לפני האם, שתגיע השעה שהקדוש ברוך הוא יפרע מכם. והכשדים הרשעים לא עשו כך, אלא היו נותנים בן בחיק אמו ואמרו לאביו: קום שחטהו, היתה אמו בוכה ודמעותיה נושרות עליו, ואביו תולה לו ראשו. אמר משה לפני הקב"ה: רבונו של עולם, כתבת בתורתך (ויקרא כב): וְשׁוֹר אוֹ שֶׂה אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ לֹא תִשְׁחֲטוּ בְּיוֹם אֶחָד - והלא כבר הרגו בנים ואמותיהם כמה וכמה, ואתה שותק..

באותה שעה קפצה רחל אמנו לפני הקב"ה ואמרה: רבונו של עולם, גלוי לפניך, שיעקב אהבני אהבה יתרה ועבד בשבילי לאבא שבע שנים, וכשהגיע זמן נישואי לבעלי יעץ אבי להחליפני באחותי, ולא קנאתי באחותי ולא הוצאתיה לחרפה. ומה אם אני, שאני בשר ודם, עפר ואפר, לא קנאתי בצרה שלי - אתה, מלך חי וקיָּם ורחמן, מפני מה קנאת בעבודה זרה שאין בה ממש והגלית את בני?!.

מיד נתגלגלו רחמיו של הקב"ה ואמר: בשבילך, רחל, אני מחזיר את ישראל למקומם. זהו שנאמר (ירמיה לא): כֹּה אָמַר ה', קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע, נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים, רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם... ונאמר (שם): מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיךְ מִדִּמְעָה, כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ... וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ. וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם.